הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי

מטרות הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הן לעזור לאנשים להשיג שינוי בהתנהגות כמו שינוי הרגלים לא רצויים, רגשות כמו בבעיות של דכאון חרדה, ובמחשבות כגון לימוד שינוי מחשבות, פתרון בעיות. שיטה זו דוגלת בכך כי יש בידינו כיום מערכת עקרונות וטכניקות פשוטות יחסית לביצוע, באמצעותן ניתן לשלוט בתנודות הכואבות של מצבי רוח ירודים, ולנטרל את ההשפעה המשתקת שלהם על חיי היום יום. טכניקות אלה מתמקדות בטיפול בחשיבה המעוותת, מתוך הבנה שרק כאן טמון המפתח לפתרון אמיתי.

הפילוסוף היווני אפיקטטוס הצהיר: "איננו מופרעים על ידי אירועים אלא על ידי ההשקפות שיש לנו עליהם". שיקספיר הביע רעיון דומה באומרו: "כי אין כל דבר טוב או רע אלא החשיבה עושה אותו כך".

הטיפול הקוגניטיבי מתמודד מול כל תופעות הלוואי של החיים המודרניים, החל מהתרגזויות קטנות וכלה בהתמוטטות רגשית. ניתן להיעזר בו במצבי מצוקה תוצרי המציאות כגון גירושין, מוות, כשלון וכדומה. כמו כן ניתן לפתור בו בעיות כרוניות בלתי מוגדרות הנראות כחסרות גורם חיצוני, כדוגמת חוסר ביטחון עצמי, עצבות, עצבנות, רגשי אשמה, אפטיה ועוד.

בעזרת הטיפול ניתן לסייע בבניית הערכה עצמית, שליטה בכעסים, התמודדות עם ביקורת, רגשי אשמה ועצבות, גיבוש עמדה בריאה לגבי אישור חברתי, זוגיות, קריירה ושאיפת שלמות (פרפקטציוניזם).

עקרונות השיטה

טיפול קצר מועד המביא שינוי לטווח ארוך.

אחת מההנחות המוטעות המלווה משבר ביחסים היא שאם יש לנו בעיות חמורות סימן שאנו לא מתאימים או שמשהו לא בסדר באופי שלנו. זו הנחה מוטעית כיוון שלרוב בעיות מחמירות בתהליך של "כדור שלג" שתחילתו בטיפה קטנה וסופו בכדור ענק. פעמים קורה שהבעיה מתחילה בריב או בכישלון בודדים, אשר יוצרים תסכול/חששות/כעס/אובדן ביטחון עצמי, שבעקבותיהם האדם מצפה לכישלון נוסף. עצם הציפייה לכישלון גורמת לכישלון הבא וחוזר חלילה. בעיה מתמשכת יוצרת תסכול ותסכול יוצר תוקפנות או התנתקות שמחזקים מצדם את הבעיה. ברגע ששוברים את מעגל הקסמים הזה ופועלים באופן שונה, קיים סיכוי גדול שהבעיה תיפתר בקלות מפתיעה והאווירה הזוגית תשתנה.

דגש על מציאת פתרונות ושינוי ועל הקניית כלים להתמודדות יעילה יותר עם בעיות תקשורת לקויה.

בניגוד לתקשורת נכונה, אשר מהווה את הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו לפתרון בעיות עם עצמנו ועם הזולת. ניתן ללמוד טכניקות להפחתת מתח וליצירת תקשורת טובה.

דגש על ההווה ועל העתיד, על ה"איך" במקום על ה"למה".

אנו מאמינים שהתנהגותנו בהווה עוצבה במידה רבה ע"י חוויות העבר. אולם, כשאנו מזהים התנהגויות שמכשילות אותנו (כמו למשל הנטייה לנתק מגע כשנעלבים, או להגן על עצמנו ע"י תקיפת האחר) אנחנו יכולים לעבוד על שינוי. הבנת הסיבות אינה הכרחית ליצירת שינוי. לכן בטיפול השאלה "למה?" מוחלפת בשאלה "מה לעשות? מהו הפיתרון?"

יצירתיות – לצאת מקיבעון מחשבתי ולראות את הבעיה ואת פתרונה באופן שונה.

ההנחה הרווחת כי "אני לא צריך טיפול, אני מכיר את עצמי הכי טוב ואוכל לפתור את הבעיה לבד" אינה תמיד נכונה! ניסיונות הטיפול העצמי נכשלים משום שאנו נוטים לעשות "עוד מאותו הדבר". תפקיד הטיפול לאפשר למטופל פריצת דרך לכיוון אחר, שונה. פריצת הדרך הזו תבוא מהצד היצירתי של המטופל בלבד ותפקיד המטפל לתת לו את המפתח לצד היצירתי הזה.

- גישה מובנת להשגת מטרות
- תהליך שאינו מתמקד רק בדיבור אלא גם בתרגול ובהתנסות
- שיתוף פעולה בין מטפל ומטופל לצורך פתרון בעיות
- תהליך הממוקד במטופל כאדם ולא בבעיה ממנה הוא סובל
- תהליך בו המטפל פעיל, דוחף ומאיץ לקראת השגת שינוי
- העצמת המטופל ופיתוח שליטה עצמית שלו

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הינו מבוסס על שני מרכיבים עיקריים:

המרכיב הקוגניטיבי-מחשבתי

עוסק בזיהוי ושינוי תבניות חשיבה מקובעות אשר מביאות להופעת תסמיני חרדה, דיכאון או כעס, דרך תפישה והבנה מעוותת של המציאות. בכך מציג סוג כזה של מחשבות מציאות עגומה, מעוותת ופסימית אשר לדעת האדם החושב אינה ניתנת לשליטה או לשינוי. לדוגמא: "אני מרגיש שאני כישלון. לא הצלחתי בשום דבר בחיים". המטרה בטיפול הקוגניטיבי הינה לזהות את המחשבה כשלילית, כוללנית, ולייחסה לכישלון בודד ופרטני בלבד, תוך ישום חשיבה יחסית ומתקנת.

המרכיב ההתנהגותי

מכוון להתמודד עם קשיים בתפקוד הנובעים מהימנעות חלקית או מלאה, בהתמודדות עם מצבים שונים הנתפסים כמאיימים או לא נעימים. למשל: קשיי התמודדות עם מצבים חברתיים ומפגשים חברתיים אצל אנשים הסובלים מחרדה חברתית. במקרה כזה, הטיפול מסייע בהקניית הרגלים ודרכי התמודדות השונות מאותם הרגלים מושרשים, המחזקים תחושות חרדה, מתח, חוסר ביטחון ומצב רוח ירוד. דרך לימוד ותרגול דרכי פעולה חדשות, מאפשר טיפול התנהגותי להגיב באופן יעיל, ומסייע בתהליכי קבלת החלטות בצורה שקולה ומאוזנת יותר.

על דיכאון

מי עלול לסבול מדיכאון?

כל אחד עלול ללקות בדיכאון:
ילדים, גברים, נשים, קשישים, ללא הבדלי מעמד כלכלי, גזע...

קיים סיכון גבוהה יותר אצל:

- אנשים שסבלו בעבר ממצב דיכאון.
- אנשים העוברים משבר גופני או סביבתי.
- אנשים שבמשפחתם הגרעינית אדם הסובל מדיכאון או מאלכוהוליזם.
- אנשים הנוטלים תרופות (כמו גלולות למניעת הריון, להרגעה, לשינה, להורדת לחץ הדם...), אלכוהול או סמים.

דיכאון מאופיין ב-4 סימנים:

ראיית שחורותרגשות שליילים, ירידה כמותית ואיכותית בתחושות חיוביות ,שינויים גופניים.

דוגמאות ל-4 הסימנים המאפיינים דיכאון:

1. ראיית שחורות:

- הכללה לגבי מצבים = אני תמיד
- הערכה עצמית נמוכה
- חוסר אמונה בכוחותיך
- העדפה לזיכרונות שליליים, מאירועי עבר
- ניתוח פסימי של מצבים עכשוויים
- ראיית שחורות לגבי אירועים שצפויים בעתיד
- תחושת סבל ואמונה שהסבל ימשך לעולם ועד
- ראיית עברך כסידרת כישלונות
- אמונה ובטחון בקיום מחלה

2. רגשות שליליים, רגעים של:

- עצב
- מתח
- פחד
- חרדה
- פגיעות
- רגישות
- סף תסכול נמוך
- כעס (על דברים שקודם ניתן היה להבליג)
- זעם ( - * - או על דברים שקודם רק הכעיסו)
- קנאה (באנשים שטוב להם)
- רגשות אשם (על דברים שעשית או שלא עשית)
- ביקורת עצמית מחמירה
- בדידות
- שיעמום
- ריקנות
- חוסר בטחון
- העדר שליטה

3. ירידה כמותית ואיכותית של תחושות חיוביות כמו:

- הנאה
- שמחת חיים
- אפשרות לקלילות
- יוזמה
- כוח הרצון
- פעילויות:
- פחות רצון להיות בחברה
- ראש קטן (בעבודה, בבית)
- אין סבלנות ל...

4. תגובות גופניות:

- עייפות
- קשיים בשינה, התעוררות או צורך בשינה מרובה
- ירידה בריכוז (קריאה, טלוויזיה)
- או העדר תאבון או זלילה
- עצירות
- כאבים:
- ראש
- גב
- פרקים
- בטן

מהם הסימנים המקדימים לדיכאון?

- קשיים בשינה.
- שינויים בתאבון.
- כאבים לא מוסברים.
- ירידה ביוזמה ובהנאה.
- גלים של עצב או של כעס, ללא סיבה.

איך מתחיל דיכאון?

דיכאון יכול להתחיל:

בפתאומיות, ללא אזהרה קודמת.
בהדרגה, כשתחילתו אינה מורגשת, אך ניתן לשחזר, שהיה קיים כבר לפני גילויו.
מייד לאחר אירוע עכשווי, מחלה פיזית, או אובדן.
כתגובה לאירוע עכשווי (גדול כקטנטן) המזכיר אובדנים מהעבר.
כאשר הכחשת האובדן מסתיימת, האדם מגיב למה שקרה (למשל: אדם שטיפל בבנו החולה במסירות, נכנס לדיכאון כשבנו מבריא. רק לאחר שהאיום חלף הוא התפנה להבין את מה שקרה: את מידת הסכנה, את אפסות האדם את חוסר האונים שלו ושל הרופאים... ונכנס לדיכאון).

חשוב לדעת שדיכאון, על צורותיו השונות, היא:

ההפרעה הנפוצה ביותר במאה ה-20.
בעיה מוגדרת, ידועה, הפוגעת, במידה זו או אחרת (של הפרעה לחיי היום יום), ב-80% מהאוכלוסייה, לפחות פעם אחת בחיים.
פוגעת בחיי היום יום.
ש-95% מהסובלים מדיכאון סובלים לשווא ואינם מטפלים בבעיה.
על השינויים הגופניים שמתרחשים בזמן דיכאון.
שיש פתרון.

נזקי הדיכאון:

- הורדת איכות החיים בהווה
- נזק מצטבר (מעגל הקסמים הדכאוני):
- אי ניצול הזדמנויות קיימות.
- אי לימוד דרכי התמודדות יעילות.
- תחושה שאין בשביל מה להתאמץ (כי לא תהיה הצלחה, כי לא תבוא הנאה, כי אין כוחות להשיג...).
- ל-80% מהסובלים מיגון (דיכאון מג'ורי) מחשבות על מוות.
- התאבדות - שתוצאתו מוות או נכות.

סוגי הדיכאון:

חלוקה לפי משך, מהלך ועוצמה:

אישיות דיכאונית: אדם שמאז שזוכר את עצמו חי במידה זו או אחרת עם מאפייני הדיכאון.
דיספוריה: דיכאון קל עד בינוני שנמשך מעל שנתיים.
ציקלוטימיה: דיכאון קל הנמשך שעות, יום או ימים אחדים ומתחלף במצב רוח מרומם, יוזמה ומרץ יעילים בעל אותו משך. אצל אנשים אלה, חשוב איך הם קמים בבוקר.
דיכאון מינורי: נמשך לפחות שבועיים ולא יותר משנתיים. עצמתו קלה עד בינונית.
יגון (דיכאון מג'ורי): נמשך לפחות שבועיים ולא יותר משנתיים. עצמתו רבה, ישפיע על התפקוד ויתכן וילווה ברגזנות או בחוסר הגיון לנוכח עובדות המציאות.
דיכאון דו קוטבי: הוא יגון המופיע אצל אדם שסבל בעברו מהתקף מאני.

סיבות לדיכאון:

לרוב הדיכאונות (כ-80%) אין סיבה הגיונית. לעומת זאת, הדיכאון יוצר מצב אובייקטיבי, שהגיוני להיכנס ממנו לדיכאון.
סיבות סביבתיות: מוות או מחלה של אדם קרוב, פרידה, אובדן של רכוש, קריירה וכד'.
סיבות גופניות: תופעת לוואי של תרופות, בעיות בתפקוד הורמונאלי (טרום וסת, לאחר לידה, הפסקת הוסת, בלוטת התריס...), סרטן, נזק מוחי, הרעלות: אי ספיקת כליות או כבד... לאחר שתיית אלכוהול...
שינויים בביולוגיה המוחית: ירידה בכמות הנוירו-טרנסמיטורים סרוטונין (S) ונוראדרנלין (NA), הקשורים בדיכאון. שינויים, בשתי מערכות אלה, נמצאו בכל סוגי הדיכאון, ללא קשר לעצמתם, או לסיבתם. לא ברור אם שינויים אלה הם תמיד תגובה למצב רוח דכאוני (כמו למשל במצבי אבל), אך ברור, שאיזון רמת הנוירו-טרנסמיטורים מפסיקה את הדיכאון. ניתן לעשות זאת על ידי:

פסיכותראפיה: נמצאו שתי שיטות יעילות בטיפול בדיכאון: השיטה הבין-אישית לפי ייל והשיטה הקוגניטיבית על פי בק. גם בהצלחת טיפול מסוג זה, חוזרת רמת הנוירו-טרנסמיטורים אל הנורמה.
מניעת ההרס של S ו/או NA, הנוצרים באופן טבעי במוח. בדרך זו פועלות התרופות והשפעתן ניכרת תוך 4-2 שבועות.
שינוי חדירות ממברנת התאים. בדרך זו פועל הנזע החשמלי. יעילותו גבוהה יותר מזו של התרופות. אך, משך ההשפעה קצר ולכן חובה להמשיך את ההצלחה עם תרופות הנוגדות דיכאון.
תרופות נוגדות דיכאון: טיפול תרופתי מסוג אחר נעשה בעזרת תרופות אנטי-דיכאוניות. בניגוד לתרופות ההרגעה, התרופות נוגדת הדיכאון מתחילה להשפיע שבועיים עד חודש מיום הנטילה, ומונעת התקפי אימה נוספים. הבעיה עם תרופות אילו היא שהפסקה בנטילתן תגרור חזרה של התקפי האימה.
חיסרון נוסף של התרופות הוא שנטילתן פוגמת ביעילות הטיפול הפסיכולוגי ההתנהגותי.
ההמלצה ברוב המקרים, היא להתחיל את הטיפול ההתנהגותי, ראה להלן ללא תרופות. שלושים אחוז מהמטופלים מצליחים להשתלט על הבעיה בעזרת הטיפול הפסיכולוגי, ללא צורך בתרופות.

למה כדאי לטפל בדיכאון ?

- ניתן לקצר את משך הסבל.
- ניתן למנוע השנות עתידית.
- לפעמים ניתן לשפר את מהלך החיים כולו.
- ניתן לשלוט שוב בחיים.

האם מי שמדוכא חלש?

נהפוך הוא!
למרות שהדבר שגור בפינו, לרוב צריך יותר כוח להיות בדיכאון מאשר לחיות בלעדיו, בשל הסבל הכרוך בו. זה מוכיח דווקא, שרוב הנשארים בדיכאון חזקים דיים כדי לעמוד בכך.

האם אפשר לצאת מהדיכאון לבד?
למשל לקחת את עצמך בידיים?

ברוב המקרים לצאת לבד מדיכאון פירושו יציאה ספונטנית החלמה טבעית. מוזר לחשוב שבמקרים של הפרעות נפשיות אנו דורשים מעצמנו או מיקירנו לצאת מזה לבד כאילו שזו שאלה של בחירה שניתן היה מישהו בחר להמשיך לסבול. לפעמים ניתן לשמוע אנשים המאשימים את הזולת כי הוא נהנה מהמצב שכן אחרת היה כבר... והאשמות שהוא עצלן, או נצלן מניפולוטיבי... הדרישה לצאת מזה לבד מגיעה דווקא בנושאים הנפשיים. למה אין דרישה לצאת לבד ממצב רפואי אחר כמו התקף לב או אפנדיציט? עוד יותר מזה למה אינך אמור להרכיב ולהכין את מכשיר הטלוויזיה שלך לבד? בכל נושא מקצועי אין ספק שעדיף לפנות לאיש מקצוע. גם בנושאי הנפש. מומלץ לא לנסות להמציא את הגלגל לבד.
מומלץ להמתין מעט בכדי לאפשר יציאה ספונטנית מן הדיכאון. אם זה לא קורה לבד.

מה יעשה המומחה אליו תפנה?

יבדוק אם אכן קיים דיכאון קליני על ידי ראיון ושאלונים.
במידה ומצא דיכאון קליני, יבדוק הימצאות מחשבות להתאבד, ואת רמת הסיכון האובדני.
[אם מצא] ישאף להפחית את רמת הסיכון למימוש כוונות אלה.
...למשל, על ידי הצמדת בן משפחה אליו, התחלה מיידית של טיפול...
ישלול מחלה אורגנית, הרעלה וכד' כסיבה גופנית של הדיכאון.
אם אין, יבדוק המצאות של אבל או אובדן.
אם מצא, ישקול שהתגובה מותאמת.

אם אינה מותאמת לסיבה, או שלא הייתה סיבה, ימליץ על אחד או שילוב של הטיפולים היעילים:

טיפול תרופתי:

כל התרופות נוגדות הדיכאון מעלות את הרמה של הסרוטונין (S) ושל הנוראדרנלין (NA) במוח. הסימנים הדיכאוניים יורדים תוך שבועיים עד חודש מרגע שהמינון מספק. אין התמכרות לתרופות אלה. למרות זאת, חשוב להפסיק אותן, רק כשהדיכאון חולף, או כאשר האדם למד לחנוק את סימני הדיכאון בעודם באיבם. בכל מקרה, נטילת תרופות או הפסקת הנטילה, דורשת יעוץ רפואי.

פסיכותראפיה:

מדובר בטיפול הנערך תוך כדי שיחה עם האדם הדיכאוני. קיימות שתי גישות יעילות:
הגישה הקוגניטיבית - מלמדת כיצד לשלוט ברגשות - דרך הפסקת מעגלי הקסמים שבמחשבותיו.
הגישה הבין-אישית - מלמדת כיצד לשפר את היחסים עם הסביבה ולאפשר יותר תמיכה. שתי השיטות קצרות (מספר שבועות עד חודשים של טיפול).
טיפול משולב, של תרופות ופסיכותראפיה. זהו המודל השכיח ביותר. לפעמים, אין כל אפשרות להתחיל פסיכותראפיה, מבלי להקל קודם בעזרת תרופות.

האם קיים טיפול עצמי בדיכאון?

בהחלט קיימים האמצעים לטיפול עצמי בדיכאון, ביניהם:

- פעילות גופנית
- בילויים וארוחות טובות
- חופשה, פסק זמן, או פעילות (להעסיק את המוח)

כאשר המלצות אלה אינן מועילות, פונים אל הייעוץ המקצועי המדוור:

ספרי עשה זאת בעצמך. פסיכוטרפיסטים נוטים להמליץ כדי ששיטת הטיפול תהיה ברורה יותר למטופל. יעילותם חלקית.
בימים אלה מופיעות תוכנות-מחשב לטיפול עצמי בדיכאון. עדיין לא הוכח שהצלחתן תהיה גדולה מזו של הספרים.
כל התרופות הקיימות היום בשוק הן תרופות מרשם. לכן, אין אפשרות לטיפול עצמי בעזרתן.

על חרדה ופאניקה

האם נדמה לך לפעמים שגידול סרטני אלים מתפשט במהירות בתוך ראשך?
שאתה עומד לקבל התקפת לב? להתעלף?? האם נדמה לך לפעמים שיש לך איידס?
האם נראה לפעמים שאתה משתגע? שאתה מאבד שליטה?? שאסון נוראי עומד לקרות כל רגע?

אדם הסובל מאימה חש תחושות גופניות. למשל, כאבים בחזה, דפיקות לב, קוצר נשימה, סחרחורת, רעד, תחושת ריחוף ועוד. התחושות הגופניות זוכות לפירוש קטסטרופלי: האדם מאמין שהתחושות מבשרות על התקף לב, שיגעון או אסון אחר. הפירוש הזה מבהיל אותו, מפחיד אותו, ומגביר עוד יותר את התחושות הגופניות.

ניתן לאתר שני שלבים בדרך לפיתוח הפרעת אימה כרונית. כל הפרעת אימה כרונית מתחילה בהתקף אימה בודד. בד"כ להתקף ראשון זה סיבה ברורה. למשל, בהלה בזמן מלחמה, תאונת דרכים או פריצה של גנבים הביתה. ההתקף עלול להתרחש גם בגלל סיבות גופניות כגון הרעלת חשיש או פעילות יתר של בלוטת התריס. אפשרות אחרת היא התקף שמתחיל ללא סיבה ברורה. בכל מקרה, למרות שההתקף בא לידי ביטוי בעיקר בתחושות גופניות, הסיבות להתפתחותו הן פסיכולוגיות - נפשיות. אנשים שאחד מהוריהם סבל או סובל מהפרעת אימה הם בעלי סיכוי גבוה יותר לפתח הפרעה דומה בעצמם.

בד"כ התקף האימה נמשך שניות עד דקות בלבד, אך עלול להמשך גם שעות וימים. לעומת התקף אימה בודד, הפרעת האימה מאופיינת או בתדירות גבוהה של התקפים ו/או בתחושת פחד מתמשכת מפני התקף האימה הבא. תחושה זו מכונה הפחד מפני הפחד.

התקפי אימה הם תולדה של פרשנויות מוטעות לתחושות גופניות נורמליות. לפיכך, אנשים המקבלים התקפי אימה הם בעלי סף רגישות נמוך, הגורם להם להיבהל ללא סיבה ולפעמים מקולות חזקים או לא נעימים, אשר נוטים לפרש את סימני התגובה הגופנית לבהלה באופן מוטעה, דבר המעלה עוד יותר את תחושות החרדה והלחץ שלהם.

אם האדם היה מבין שתגובות גופניות אלו נגרמות בגלל שהוא במתח, הוא לא היה נכנס לאימה, והמתח היה עובר. הבעיה היא בפרשנות הלקויה. שינוי החשיבה וצורת הפירוש של האדם, תמנע את התקפי האימה.

טיפול התנהגותי:

בטיפול ההתנהגותי לומד האדם לעשות ההפך ממה שהוא נוטה לעשות בדרך כלל. במקום לנסות לעשות הכל על מנת למנוע התקפת אימה נוספת, מתבקש האדם להתנהג באופן כזה שיחמיר את האימה ככל האפשר. למשל, במהלך הטיפול, האדם מתבקש להסתובב סביב עצמו שוב ושוב, עד לקבלת סחרחורת (שהיא, כאמור, אחד הסימנים הגופניים הקיימים בהתקפת אימה). במילים אחרות, במקום להימנע מהאימה, האדם מתבקש לנסות להעצים אותה ככל האפשר. למעשה, ההגדרה של הפרעת אימה היא איבוד שליטה. לכן, הנסיון לשלוט באימה באופן רצוני ולהעצים אותה, מוביל להיחלשותה.

ברור שעצות אלה נראות מפחידות ובלתי ניתנות ליישום לבד. בנוכחות המטפל הדבר לא רק אפשרי, אלא שרבים נעזרו והתרפאו. השיטות בהן משתמש המטפל ההתנהגותי הן: חשיפה הדרגתית לגורם האימה, חשיפה מלאה והצפה, שהיא עמידה מול מצב קיצוני בהרבה ממה שעלול לקרות בחיי היום יום. ברור שהשיטה האחרונה היא המהירה ביותר, אך רוב המטופלים מעדיפים דרכים הדרגתיות יותר. לשם ביצוע החשיפות קיימות טכניקות שונות, אותן מתאים המטפל לכל מטופל באופן אישי.

טיפול תרופתי- תרופות ההרגעה:

בעזרת הטיפול התרופתי ניתן להוריד את רמת המתח. לצורך כך משתמשים בתרופות הרגעה. מדובר בתרופות ממשפחת הואליום כגון קסנקס, ואבן, לוריוון וכד'. תרופות ההרגעה אינן מטפלות בבעיה, אלא רק מורידות סימפטומים של מתח. בנוסף, התרופות אינן מרגיעות לגמרי, אלא יוצרות תחושה של הקלה בעוצמת המתח. השימוש בתרופות אלו כרוך בסכנה של התמכרות, וצורך להעלות את המינון התרופתי על מנת לשמור על אותה השפעה מקלה. בנוסף, עם הפסקת הטיפול התרופתי הסימפטומים יחזרו בעצמתם הקודמת, או בעוצמה חזקה אף יותר. תרופות אלו מומלצות בעיקר במצבים של התקפי אימה, והרבה פחות לשימוש יום יומי.
חיסרון נוסף של התרופות הוא שנטילתן פוגמת ביעילות הטיפול הפסיכולוגי ההתנהגותי. ההמלצה ברוב המקרים, היא להתחיל את הטיפול ההתנהגותי, ראה להלן ללא תרופות. רק אם המטופל מתקשה להתמודד עם הבעיה גם בהמשך, ניתן להוסיף טיפול תרופתי. שלושים אחוז מהמטופלים מצליחים להשתלט על הבעיה בעזרת הטיפול הפסיכולוגי, ללא צורך בתרופות.

על OCD

מה זה OCD?

מדובר בהפרעה נפשית , שמורכבת משני דברים:

1. מאובססיות שהן מחשבות חוזרות וטורדניות החודרות להכרת האדם בניגוד לרצונו ומפריעות את שלוותו.
2. מקומפולסיות (כפייתיות). קומפולסיה היא טקס שהאדם עושה כדי להפחית את החרדה שנוצרה כתוצאה מהמחשבה המטרידה. למשל הטקס יכול להיות רחיצת ידיים באופן אינטנסיבי פעמים רבות כדי להפחית חרדה כתוצאה ממחשבות על זיהום.

אפשר לסכם שההפרעה מורכבת ממחשבות טורדניות ומטקסים כפייתיים שגורמים סבל רב לחולה ומשפיעים באופן הרסני על כל תחומי חייו.

ישנה רשימה ארוכה של הטורדנויות וההתנהגויות הכפייתיות הנפוצות ביותר. מחשבה או הרגל נחשבים כטורדנות או כפייתיות רק כאשר האדם אינו יכול להפסיק לעשותם, אם הם מפריעים באופן משמעותי למהלך התקין של חייו, או אם הוא משקיע זמן ואנרגיה רבים למלחמה במחשבה . למשל: טורדנויות תוקפניות, טורדנויות זיהום, דאגה או גועל נפש מהפרשות גוף (שתן, צואה, רוק),דאגה מלכלוך או חיידקים, דאגה מופרזת מפני זיהום סביבתי או כימי ,טורדנות עם הצורך בסימטריה, דיוק וסדר,הפחד מאמירת דברים לא בדייקנות ועוד.

ההפרעה מתפתחת בהדרגה בגיל ההתבגרות או בשנות העשרים לחיים ופוגעת במידה שווה בגברים ובנשים. מעל ל-2% באוכלוסייה סובלים מההפרעה, כלומר בארץ 100,000, בדרגות חומרה שונות.

כאשר המחשבות והטקסים של הOCD עזים, חיי העבודה והמשפחה של החולה עלולים להתפורר. במקרים חמורים טקסים אינסופיים שולטים בחיי היום יום. הטורדנות המזיקה ביותר היא זו שמעוררת מחשבות אבסורדיות, מביכות, או מפחידות המתרוצצות בראש במעגל אינסופי.

החולים הטורדניים כפייתיים סובלים ממחשבות או מטקסים אשר הם יודעים כי הם לא הגיוניים ומבזבזים בכל יום שעות רבות משעות הלימודים, העבודה או הפנאי. זהו היבט מכאיב ביותר – העובדה שחולי הOCD מבינים את האבסורדיות והבזבוז של המחשבות שמשתלטות על חייהם. כמו כן האובססיות גורמות לבעיות בריכוז.

שאלות המטרידות יותר מכל את חוקר ההפרעה הן מה מניע את הקומפולסיבי לבצע פעולות כה חריגות ומה עובר עליו באותם רגעים. משיחות עם אנשים שלקו בהפרעה מסתבר, כי הם חשים אי נוחות ומתח פנימי ומבטאים תגובת פחד מותנה. הוצאתה לפועל של ההתנהגות הקומפולסיבית מהווה פתרון לחרדה שנגרמה בעקבות המחשבה האובססיבית. כאשר מנסים למנוע מחולה אובססיבי את ביצוע ההתנהגות הקומפולסיבית, נתקף החולה חרדה בדומה לזו שהיינו אנו חשים, לו מנעו מאתנו לענות לטלפון המצלצל בביתנו במשך שעות. למותר לציין כי ההקלה בחרדה, שמקנה ביצוע הטקס הכפייתי, היא זמנית בלבד: המחשבות האובססיביות ממשיכות להופיע ופרקי הזמן בין סיבוב אחד של חרדה-התנהגות-הקלה, לבין משנהו, צפויים להצטמצם בהתמדה (כלומר להחמיר).

אולם לא רק חרדה מסתתרת מאחורי הסיפטומים של ההפרעה. גם דיכאון. מחקרים מוכיחים קשר דו-כיווני בין שתי ההפרעות - האובססיבים נוטים לפתח דיכאון, וחולים דיכאוניים נוטים יותר מאחרים להפרעה האובססיבית. מצבי דיכאון פוגעים ביכולת הפרט ליזום פעולות שיקלו על מצוקתו, וסילוק מחשבות טורדניות בכלל זה.
כאשר נתקל אדם "נורמלי" במחשבה טורדנית, למשל בעקבות סרט אימה שראה, יש בכוחו לסלקה ממחשבותיו ולסווגה כ "לא מתאימה" ו"לא הגיונית". האדם האובססיבי, שמלכתחילה הוא חרד ומדוכא יותר, יוצף לעומתו חרדה ויתקשה עוד יותר להיפטר מהמחשבה המציקה. חוסר היכולת לסלקה יגרום לו לחוש דיכאון, שיפחית עוד יותר את יכולתו להתמודד עם המחשבה השלילית.

החוקרים מאמינים שישנם אנשים הפגיעים יותר מאחרים להפרעה, עקב תורשה או תכונות מולדות. ניסיונות להתפטר מהמחשבות הכפייתיות יכולים להביא למאבק נפשי קשה מלווה חרדה חזקה. חולה בהפרעה מרגיש תחושה של חרדה מסוימת ואי נעימות, מעין ציפייה למשהו גרוע שיקרה, ציפייה שהמעשה הכפייתי מקל עליה זמנית.

הנברוזה הכפייתית נמשכת לפעמים תקופות ארוכות ולפעמים מופיעה בצורת התקפים קצרים ומרוכזים ביותר. בהתקפים אלה יש השתלטות של אמביוולנציה. החולה נמצא בהתלבטות מתמדת, והמחשבות נעות בין בעד לנגד בלא יכולת להכריע. הספק יכול להתייחס לכל אמונה, זיכרון, מחשבה ואפילו עדות חושים. במצב זה של ספקנות החולה נאלץ לחזור שוב ושוב, למשל, כדי להיווכח שאומנם נעל את הדלת, כיבה את הגז בבית, הוציא את המגהץ מהשקע וכדומה.

יש שהחולה שוקע בהרהורים חוזרים כפייתיים על נושאים מופשטים או שהספקנות משתלטת עליו באשר לאמיתותם של דברים ברורים. המחשבות יכולות לקבל אופי אלים וגס כמו מחשבה על רצח של ילד אהוב, שמעוררת פחד והרגשת אשמה.

הפעולות הכפייתיות – יש שהן חוזרות על עצמן בדיוק שוב ושוב. אם הפעולות לא בוצעו בדייקנות טקסית, יש לחזור על כל הטקס שוב מן ההתחלה, עד שיתבצע בצורה מושלמת. סירוב לבצע את הטקס יעורר חרדה, שתכפה על החולה לחזור על הפעולה עד שיירגע.

חלק מסימני ההפרעה – הפלגה בהרהורים, היסוסים בלתי פוסקים וחוסר יכולת להוציא החלטות מן הכח אל הפועל. לחולה יש הרגשות בולטות של אשמה ופחד מתמיד מעונש או מאסון שיקרה. התחלת הסימפטומים קשורה לעיתים באירועים טראומתיים, לעיתים בעלי משמעות מינית.

בהפרעה הכפייתית יש דרגות חומרה שונות - יש אפיזודות כפייתיות קלות שבאות וחולפות מעצמן, ויש שהכפייתיות מתגברת והולכת ומשתלטת על חיי הנפש של החולה. באחוז ניכר של החולים המחלה לובשת גוון כרוני, ובכשליש מהחולים מתפתח דיכאון קשה. ישנם מצבים כה קשים שנדרש להם אשפוז.

פתרונות להפרעה

נמצא במחקרים שאפשר במרבית המקרים לטפל במחלה ולהפחית את הסבל וההפרעות הנובעים מהמחשבות הטורדניות והמעשים הכפייתיים בצורה משמעותית. הטיפולים שהוכחו כיעילים שייכים לשילוב בין טיפול פסיכולוגי התנהגותי וטיפול תרופתי.

הטיפול ההתנהגותי:

כשיש לחולה מחשבה אובססיבית הוא נתקף חרדה והפתרון שלו – התנהגות כפייתית, כלומר טקס שמפחית את החרדה. ההקלה היא זמנית והמחשבות האובססיביות ממשיכות להופיע יותר ויותר. לכן הרעיון העיקרי בטיפול הוא חשיפה מדורגת של האדם הסובל מ–OCD למקור הפחד שלו תוך כדי הימנעות מביצוע הטקס שבעזרתו הוא "מנטרל" את אי הנוחות. לדוגמא – חולה המפחד מלכלוך, נוגע במהלך הטיפול בחפץ "מזוהם", אך נמנע מלבצע את "הטקס", דהיינו לרחוץ את ידיו לאחר מכן. או חולה הרגיל לבדוק את המנעול שוב ושוב, יוצא מבלי לבדוק ולא חוזר לוודא אם הדלת אכן נעולה.

מטפלים התנהגותיים פועלים בדרך כלל ע"פ תוכנית טיפול מוגדרת. הם יגידו לכם פחות או יותר כמה פגישות יידרשו (בין חמש לחמישים) וכמה זמן יארכו הפגישות הללו. הפגישות הראשונות נועדו לרישום המנהגים בפרוטרוט. המטפל ירשום את המנהגים השונים שיש לכם, מתי אתם מבצעים אותם וכמה זמן. סביר להניח שתתבקשו לנהל יומן מעקב מפורט בין הפגישות. בהמשך הטיפול, אתם והמטפל מכינים תוכנית שכוללת בין היתר חשיפה הדרגתית למצבים שמעוררים את הטקסים או המנהגים שלכם. התוכנית כוללת גם שיטות להפסיק לחשוב או לבצע את המנהגים שלכם. למשל, אישה אחת שהיתה צריכה להתרחץ במשך שעות אחרי שנגעה במישהו, קיבלה (אחרי הכנה ארוכה) טיפול שכלל הליכה ברחוב ולחיצת ידיים עם אנשי רחוב. לא הרשו לה לרחוץ ידיים עד שעה מאוחרת באותו ערב. דבר זה נקרא "חשיפה תוך מניעת תגובה", ונראה שזו הגישה היעילה ביותר. אחרי סדרת הפגישות הראשונה המטפל ירצה להפגש אתכם לפגישת חיזוק אחרי זמן מה. כמו בכל טיפול פסיכולוגי,הניסיון שיעבור כל מטופל יהיה שונה משל חבריו.