חשיבה מחוץ לקופסא
איננאץ זמלוויס –רופא בוינה באמצע המאה ה-19 שעבד בבי"ח מרכזי בוינה וניסה לאבחן את הסיבות לשיעור התמותה הגבוהה של נשים באגף היולדות, האגף שבו הוא עבד. הוא לא מצא סיבה למוות בחלק אחד של האגף בהשוואה לחלק האחר, ההבדל היחיד בין המחלקות – בשלו יילדו הרופאים ובשני יילדו המיילדות, הוא ביצע השוואות של כל המרכיבים, תנוחות לידה, אופן טיפול, אוורור, תזונה, אפילו אופן כיבוס מצעים ללא תשובה. כשיצא לחופש של 4 חודשים להתמחות בבי"ח אחר, ירד שיעור התמותה באגף שלו משמעותית. כשחזר פעל להבין את הסיבה והצליח לקשר בין עבודתו במחלקת היולדות לעבודת המחקר של הרופאים ובייחוד שלו בגופות, הרופאים שעבדו במקומו בזמן העדרו לא עבדו במחקר וניתוח גופות, ואז פיתח תיאוריה שהקדימה את תיאורית החיידקים על חלקיקים מגופות המתים הנגועים שהועברו לבריאים במגע יד הרופאים ולכן קבע נוהל שמחייב רופאים שטיפלו בגופות לרחוץ ידיים ביסודיות בכלור ולימונית לפני כל בדיקת מטופלת ושיעור תמותת המטופלות ירד מיידית מאחת ל-10 יולדות לאחת ל-100 יולדות. – הרופאים היו הבעיה – אך הם לא ידעו את זה
כשנמצאים בקופסא : רגשית ותפיסתית אנו רואים את עצמינו ואת הצרכים שלנו, ואת הזולת רואים כאובייקטים, לא באמת רואים אותם. אנו לא רואים את הרצונות והצרכים שלהם, אלא חווים את עצמינו כאדם יחיד בין אובייקטים. בתוך הקופסא אני בהונאה עצמית. אנחנו זקוקים נואשות להראות ולהרגיש צודקים, מתחשבים ואז אנחנו מתחילים להצטדק, להגדיל עצמי ולהקטין אחרים.
כשנמצאים מחוץ לקופסא: רגשית ותפיסתית אנו – רואים את עצמינו ורואים את האחר. תופסים את האחר כאדם בעל צרכים ורצונות כמונו.
התנהגות שלנו תהיה לרוב ההתנהגות שונה, אך גם כשההתנהגות זהה, האחר מגיב לרגש שלנו הרבה יותר מאשר להתנהגות. בזכות ראיית האחר אנו באמת מתחשבים, ופועלים לפי מה שאנו יודעים שנכון לעשות למענם.
בגידה עצמית היא –
א. כשאני פועל בניגוד למה שאני מרגיש שעלי לעשות למען האחר.
ב. כשאני בוגד בעצמי, אני מתחיל לראות את העולם באופן שמצדיק את הבגידה שלי
ג. אז אני מגדיל עצמי ומקטין את האחר – תפיסת המציאות שלי מתעוותת.
ד. לכן – כשאני בוגד בעצמי אני נכנס לקופסא.
ה. במשך הזמן – כמה קופסאות נעשות אופייניות לי ואני נושא אותן איתי (מתרגל להיות בקופסא לגבי אנשים /במצבים מסוימים ).
ו. כשאני בתוך הקופסא אני גורר את האחר להיכנס לקופסא – אני לא רואה את האחר ומאשים – וכתוצאה הוא מרגיש שלא רואים אותו, מצדיק את ההתנהגות שלו והוא מאשים חזרה.
ז. בתוך הקופסא אנו מזמינים את האחר להתנהגות פוגעת, וכתוצאה מכך אנו זוכים להצדקה הדדית, אנחנו מקיימים שיתוף פעולה נפשע – כשאנו מעניקים זה לזה סיבה להישאר בתוך הקופסא.
מה לא פועל בתוך הקופסא?
1. הניסיון לשנות את האחר.
2. ניסיון כן ומתמיד להתמודד עם האחר.
3. נטישה
4. תקשורת
5. יישומן של טכניקות חדשות
6. שינוי ההתנהגות שלי
הונאה עצמית – כשאני בוגד בעצמי אני נכנס לקופסא ואז מתרחשת הונאה עצמית, שבה יש:
א. הגזמה בתיאור מגרעות האחר.
ב. הגזמה בתיאור המעלות והמאמצים שלי.
ג. הגזמה בחשיבות הדברים שמצדיקים את ההתנהגות שלי
ד. הטלת אשם
אותה התנהגות יכולה להתרחש מתוך הקופסא או מחוצה לה. השאלה היא מה מרגישים
ואיך רואים את האחר בזמן ההתנהגות –זה מה שיוצר את התגובה השונה של האחר.
ברגע שאנו רואים את האחר כאדם עם צרכים, רצונות, בקשות, תקוות ודאגות לגיטימיים כמו שלנו, באותו רגע אנו יוצאים מהקופסא. אז אנחנו באופן טבעי יותר מתחשבים באחרים, ופועלים כמיטב יכולתנו לכבד את התחושות שלנו לגבי מה שאנו חושבים שאנו צרכים לעשות למענם, בייחוד כשמדובר באנשים קרובים לנו.
כדי לצאת מהקופסא – צריך להפסיק להתנגד לאחר, להפסיק לחפש את הקופסאות של הזולת, צריך לחפש את הקופסאות שלנו, את המקומות בהם אנו רואים רק את עצמינו ולא את האחר, אז במקום להתמקד בשגיאותיהם- חשוב שנבדוק מה אנו יכולים לתרום.
מתוך: לצאת מהקופסא מבעיות לפתרונות
של צוות מכון ארבינג'ר
